מגיש: הרב אדיר עמרוצי
רבי ישראל בעל שם טוב היה ידוע בתפילותיו והתבודדותו עם השם, יכול היה לצאת לשדות שעות ארוכות להלך בינות לעצים ולסלעים, מלחש לפני הבורא. בזמן זה הגיע לכל פסגותיו הרוחניות ובעיתים אלו עסק במחשבות ועניינים הנשגבים מבני אדם. לפעמים היה קורה שהיה מתרחק ממקום מושבו כברת דרך רחוקה, עד שהיתה אורכת הדרך חזרה, משך שעות מרובות.
באחת מהפעמים הללו בהם התרחק מעירו מז’יבוז’ והגיע זמן תפילת המנחה, והבעל שם טוב הקדוש שנהג ליטול את ידיו במים לפני תפילתו, החל מחפש מקור מים.
אולם לאחר שיטוטים של זמן מה, גילה שאין באזור כל מקום שכזה, והשמש במערב נטתה יותר ויותר אל כיוון האדמה.
הבין הבעל שם טוב שעוד מעט ויגיע הלילה, ולא יספיק שיתפלל מנחה עד שימצא איזה נחל, השתטח על הקרקע וצעק במר ליבו להשם שאינו יכול להתפלל כך, ואם אין לו מים ליטול את ידיו הוא מעדיף שיקח את נשמתו ממנו.
פתאום החל להישמע זרזיף מים, הוא היסב את פניו, והנה לידו מעיין מים חיים שלא היה שם קודם… הייתה זו תפילתו שנשמעה במרומים, במיוחד בשבילו נברא מעיין המים מהאדמה.
